🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון (הוקלט וקוים כמה פעמים באותה מסכת דברים):
מה גורם לבני אדם להיות עצובים, חסרי הכרת הטוב לה'? ומה גורם לאדם אחר להיות שמח, מלא הודיה, מלא באהבת השם? התשובה, כפי שנראה, טמונה בפרשת בראשית — בשורש הראשון ביותר שממנו נובע כל חטא וכל עצבות שבעולם.
הגמרא במסכת חולין (קלט, ב) שואלת שאלה תמוהה: "הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" — כלומר, רומזת הגמרא, מקורו של המן הרשע רמוז כבר בפרשת בראשית, בפסוק שבו שואל הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון "הֲמִן הָעֵץ". והדבר תמוה: לעם ישראל היו במשך הדורות אויבים רבים — פרעה, נבוכדנצר, אנטיוכוס — מדוע בחרה הגמרא לרמז דווקא את המן?
מבארים בעלי החידושים על האגדות (מהרש"א): "אמנו בניו הם היסתירו אחור והנחש, ותלו אותם על העץ" — פירושו, על עסקי עץ הדעת. גם הרמ"א למקום מוסיף: המן נקרא כן, כי כוחו מן הכוחות הקדמוניים של הנחש. מכאן שהמן הרשע והנחש הקדמוני חולקים שורש אחד ממש. ננסה להבין מהו אותו שורש, וכיצד אפשר להתגבר עליו.
המן היה משנה למלך — לא סתם מלך, אלא מלך ששלט על כל העולם כולו. הוא היה עשיר מופלג, מכובד מכל עבדי המלך, והמלכה עצמה הזמינה רק אותו למשתה. ובכל זאת, כשמרדכי היהודי לבדו לא כרע ולא השתחווה לו, אומר המן לביתו, לזרש אשתו ולכל אוהביו: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" (אסתר ה, יג) — כל העושר וכל הכבוד, הכול, אינו שווה לי כלום, בגלל שיהודי אחד לא השתחווה.
שואלים חז"ל: מאיפה נובע השורש הפורח והמענה הזה, שאדם שיש לו הכול — ממש הכול מכל כל — ובכל זאת מרגיש שאין לו כלום? עונה הגמרא: שורשו של המן נמצא אצל הנחש הקדמוני, ב"הֲמִן הָעֵץ" בעץ הדעת. הנחש הוא זה שהסית את חוה. חז"ל מדייקים על לשונו: "הַנָּחָשׁ הֵסִית אֶת חַוָּה... בָּא נָחָשׁ וְהִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָה". וכיצד הסית? הוא פתח: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" — כלומר, שכנע אותה שאין לה מה לאכול, שאין שום עץ מותר. חוה עצמה ניסתה לתקן אותו: "יש עוד עצים!" — אך הנחש כבר קבע בליבה, אין לך את העץ הזה — אין לך מה לאכול כלל.
כמה פעמים אנחנו רואים אנשים שהבית שלהם מלא, המקרר מלא, והם עומדים ומסתכלים ואומרים: "אין מה לאכול". אם אין להם בדיוק את מה שהם רוצים — כאילו אין להם כלום.
מתוך דברי הרב, על פי דרכם של דור המבול ודור הפלגהחז"ל מדייקים דבר נוסף: "אַרְבָּעָה פָּתְחוּ בְּ'אַף' וְאָבְדוּ" — הנחש אמר לחוה "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים", והמן אמר "וְאַף אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה לֹא הֵבִיאָה... כִּי אִם אוֹתִי" (אסתר ה, יב) — וגם "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". שניהם פתחו באותה מילה — "אַף" — ומכאן שיש להם שורש אחד ממש: לגרום לאדם להרגיש שאם חסר לו דבר אחד, כאילו אין לו כלום.
מדוע אדם נופל בכך? מבאר חובת הלבבות (שער הבחינה, הקדמה): "רַבּוֹת טוֹבוֹת הָאֵל הַכּוֹלֵל בָּהּ בְּרוּאָיו... אֲבָל רֻבָּם כְּעִוְרִים מֵהַכִּירָם וּמֵהָבִין גֹּדֶל מַעֲלָתָם, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם תָּלוּי בְּעֹצֶם מַה שֶּׁמְּקַוִּים". כלומר: כל היום חושבים "זה אין לי, זה אין לי" — וזוהי בדיוק קליפת הנחש והמן: להסתכל תמיד בחצי הכוס הריקה, ומתוך כך להיהפך לעצוב ולמדוכא.
אבל התורה הקדושה מלמדת אותנו דרך אחרת: "וְהָיִיתָ אַךְ חָכָם" — חָכָם, ראשי תיבות: "חֲצִי כּוֹס מְלֵאָה". להסתכל תמיד על מה שיש. וכפי שמבואר בדברי הראשונים, כל הבריאה כולה נבראה למען האדם, כדי שיכיר טובה לבורא ולא יהיה כפוי טובה — ובזה תלוי קיום כל התורה כולה: לדעת להסתכל על מה שנתן לך בורא עולם, ולהודות עליו.
למה נקראים אנו "יהודים"? על שם ההודיה — כי זו מטרתנו בעולם: להודות לה'. גם התפילה הגדולה ביותר שאנו אומרים בכל יום, "יִשְׁתַּבַּח... שֶׁכֻּלָּם יְבָרְכוּ וִיעַלְּזוּ וִישַׁבְּחוּ" — כל הברכות והשבחים הם תכלית האדם בעולם. וזו בדיוק פעולתו של הנחש ושל המן, בכל אחד ואחד מדור לדור: לשכנע את בן האדם להסתכל על מה שאין לו, כדי שלא יהיה לו מה להודות. אבל "טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'" (תהלים צב, ב) — לא נאמר "חובה" ולא "מצווה", אלא "טוב": כשאדם מתחיל להודות לה', הוא ניצל מהנחש הקדמוני ומהעצבות שגורם, ומתחיל לראות את הטוב שיש בחייו — ואז הוא מלא הודיה ושמחה לה'.
וכך מסיים הרב את השיעור: הרשע פוגש אותך ואומר "רבים מכאובים" — כאן צרה, כאן צרה, כאן צרה. והבוטח בה' — אומר לך רק חסד: תראה כמה חסד כאן, כמה חסד שם — כל היום מספר לך חסד ה'. יהי רצון שנזכה כולנו תמיד לראות את הטוב, ולהודות תמיד לה'.